הוראת עיצוב

מגזין הפורמה | רינת הדר ובת אל בן חורין

מה החשיבות של פיתוח תפיסה חזותית? האם קיים פער בין חווית הלימודים לעולם שבחוץ? איך נעים על הקו שבין תפקיד המעצב לתפקיד המרצה? מה חשוב שתלמידים יבינו? ומה לעולם לא נשכח מהמרצים שלימדו אותנו?

אז אהלן רינת! 
שלום בת-אל!

אולי נתחיל בכך שתספרי מה את עושה בימים אלו?

רינת: אני מעצבת, אוצרת, מרצה לטיפוגרפיה, לדימוי ויסודות וכן לחשיבה יצירתית ופיתוח קונספט. ומה איתך?

בת-אל: אני מאיירת, כותבת תוכן, מרצה לאיור ומיתוג ועורכת מגזין הפורמה. 

רינת: נראה לי שהנושא הראשון שנדבר עליו הוא בניית קורס – איך בעצם מחליטים איך בונים קורס?

בת-אל: בתהליך של בניית קורס חשוב לי לנוע כל הזמן בין שני קצוות: מצד אחד להיצמד ברמת התוכן ליסודות ועמודי התווך בעיצוב, ומצד שני להיות עדכנית ורלוונטית. עקרונות של תפיסה חזותית הם משהו שלא משתנה, אבל הביטוי שלהם צריך להיות רלוונטי ועדכני כל הזמן, למרות שאני אוהבת גם להביא השראה מדוגמאות ישנות ששורדות את מירוץ הזמן, גם אם זה מדיות שכבר לא משתמשים בהן. בתוך הקורס עצמו יש תמיד רשימה של נושאים שחשוב לי שיעברו וזה אף פעם לא מהודק הרמטי, כי זה נושם יחד עם הקבוצה ועם התהליך שאנחנו עוברים יחד. אז מחפשת השראות מתאימות, ומוודאת שהתרגילים שאני נותנת מהווים ביטוי לתוכן שאני רוצה להעביר. אני חושבת שיותר חשוב לי שעקרונות עיצוביים יישארו איתם גם אחרי הלימודים ופחות תרגיל ספציפי כזה או אחר. ההגשה היא למעשה פלטפורמה לביטוי של ערכים עיצוביים.

רינת: אני מאוד מתחברת, גם אני נעה כל הזמן על הציר הזה מול הסטודנטים/תלמידים. לפרופסור עדי שטרן וד״ר ליאת לביא יש קורס שנקרא ״על כנפי ענקים״, ובזה אני תמיד מתחילה את הקורסים שלי. אני חושפת בפניהם אנשים גדולים ומוכשרים, שעשו דברים מדהימים ומסבירה שאנחנו יכולים להישען עליהם ולשאוב מהם השראה ואז לחפש את הרלוונטיות אצלינו. באמת כמו שאמרת – בין יסודות לבין רלוונטיות, בין הישענות על קרקע יציבה לצמיחה חדשה. בד״כ אני עושה סקירה היסטורית של התפתחות הטיפוגרפיה ומראה שיש שיטות שתמיד עבדו, כמו פיתוח גריד לדוגמא. ואז אני מראה להם איך נראה דף גמרא. שהוא חכם מאוד, כי הוא לא רק נותן מענה טיפוגרפי חזק, אלא הוא ממש פונקציונלי וחושב על קהל היעד שלו – איך כולם יכולים לקחת חלק בדיון של סוגיה. דוגמא כזו יכולה להוות השראה מצויינת, לדעת שבעצם החומרים פה סביבנו, והכוח שלנו כמעצבים זה לפתח קול ייחודי ולבשל את המתכון שלנו יחד עם יסודות עתיקים.

בת-אל: איך לדעתך נדע שהעקרונות והערכים הויזואליים הופנמו אצלם ברמת התפיסה החזותית, ולא רק ברמת התרגיל הספציפי? הרי אין מבחן בסוף. (אגב, הדבר הכי פחות חביב עלי הוא לתת ציון מספרי, מבחינתי זה עניין טכני בירוקרטי, לפעמים זה מרגיש לי אבסורד לכמת למספר משוב מילולי על עבודה בעיצוב.)

רינת: קודם כל אני חושבת שאנחנו עוסקות במקצוע מורכב. בניגוד למחלקות ותארים באקדמיה, בהם יש מבחן אחרי לימוד עיוני והציון שלך זה מספר שאיתו אתה יודע איך להתקדם, בלימודי עיצוב אתה נתון כל הזמן לביקורת פרונטלית, צריך לפתח עור של פיל. כמרצות/מורות אני חושבת שצריך לשים לב לשני דברים:
1. שהעקרונות יעברו. לוודא שסטודנט מצליח לקבל החלטות, להביע את עצמו וכו׳. גם מאוד חשוב לי שהם ידברו ויתנו משוב אחד לשניה ויגידו מה הם מבינים או לא מבינים מהעבודות של חבריהם לכיתה. הרי בסוף אנחנו יוצרים/מעצבים עבור מישהו – לקוח, קהל יעד.
2. להקדיש זמן להטמיע את התשוקה למקצוע. להסביר למה הוא חשוב, להראות פרויקטים שבהם עיצוב שינה חוויה, תפיסה, או מציאות. לא כי ללמוד תוכנות למשל זה פחות חשוב, אלא כי אני סומכת על מי שיש לו מוטיבציה גדולה למצוא את כל הכלים הטכניים. ואת יודעת מה, הכלים גם ככה משתנים כל הזמן. זה מקצוע שמצריך אוטודידקטיות ללא הגבלה. אם מעצב יודע מה החשיבות שלו בשדה ובכלל, הוא ימצא את הדרך להעביר מסרים ולהשפיע. אם בסוף של יום תלמיד חוזר הביתה ושם לב לשלט חוצות בדרך ומתרגש ממשהו מגניב שראה, מבחינתי זה יותר חשוב מהתרגיל שהוא הביא לי.

בת-אל: לגמרי. אם אני משחזרת את החוויה שלי כסטודנטית – מה שהולך איתי עד היום זה המשפטים, עקרונות או אמירות של מרצים שלי, שמהדהדים לאורך השנים החולפות. בין אם זה מול יצירה אישית, מול עיצוב ללקוח או מול סטודנטים. יש דברים שעד היום מנחים אותי במקצוע וזה הערך של הוראת עיצוב טובה או הוראה בכלל. למעצב והאספן חיים שטייר ז״ל, שזכיתי ללמוד ממנו, היה משפט קבוע: כשרצה להסביר לסטודנט שאי אפשר לנסות להעביר בעבודה אחת הרבה מסרים בבת אחת, הוא היה אומר "אתה זורק עליי יותר מדי תפוזים", ועד היום אני משתמשת במשפט הזה בראשי כשאני בוחנת את המסרים והסיפור של כל עיצוב.

זה מקצוע שמצריך אוטודידקטיות ללא הגבלה. אם מעצב יודע מה החשיבות שלו בשדה ובכלל, הוא ימצא את הדרך להעביר מסרים ולהשפיע

רינת: אז אני אחבר את זה רגע לפן העסקי. אני זוכרת למשל מתקופת הלימודים שלי את הביטוי ״שיטת הכמעט״: אם זה ״כמעט״ נוגע בשוליים זה לא יכול להישאר כך. או שזה יתרחק מהשוליים, או שייחתך החוצה. זה נשמע עקרון מאוד טכני עיצובי נכון? אבל זה לא רק במובן העיצובי פרקטי, זה מהותי, זה אומר משהו על הביטחון שלי. מה אני מייצג? האם יש לי אמירה? האם אני יודע מה אני עושה? זה מעיד על אומץ ועל יכולת לקבל החלטות. 
הדבר השני זה תמצות. השאלה ״חייבים את כל זה?״ הולכת איתי עד היום. האם כדי לייצג דוכיפת, אני חייבת גם כנפיים וגם מקור וגם זנב? או שמספיק רק הכתר המזוהה של הציפור? האם אני סומכת על הקהל שלי? האם אני סומכת על עצמי?

בת-אל: וזה גם ערך שהולך בביקורת עבודות. כשמסתכלים על עבודה, לפי ההחלטות העיצוביות של תלמיד אנחנו יכולים להבין האם הוא אמיץ בבחירות, בעל אמירה אישית וכו׳. אני רואה את זה קצת כמו כתיבת שירה – שירה היא בחירה מתומצתת של מילים שמעבירות עושר מילולי גדול. וזה אולי מביא אותנו לדבר קצת על הפער בין האקדמיה למה שקורה לאחר מכן. במסגרת לימודים אקדמית, יכוונו אותנו יותר לאמירה אישית, אומנותית, סיפורית. וזה לא תמיד פוגש את העולם שבחוץ. 

רינת: כן, כמה זה מאתגר לסיים לימודים שהכל סביב שיטות מחקר. תמיד אומרים לנו – אל תתמסחרו! נכון? אבל בסוף את צריכה לשלם שכר דירה. אם אתה מרוויח כסף על העבודה שלך, אז אתה מתמסחר? 
יש הרבה אנשים שעושים גם משהו יצירתי ומעניין וגם מצליחים להתפרנס מזה ממש בכבוד. אנחנו כבר לא בעולמות של האמן המיוסר, מותר לנו לעשות דברים טובים ולהרוויח עליהם כסף. להיפך! זו היכולת שלנו להשפיע ולהגיע לעוד אנשים.

בת-אל: וחשוב אולי להכניס את זה לתודעה של סטודנט לעיצוב. יש הרבה מעצבים טובים עם כישורי חשיבה קונספטואלית מדהימה, שפרחו בתקופת הלימודים ובחופש היצירה וחממת העיצוב הזו, שלא יודעים איך להתמודד עם מה שקורה בחוץ. זה מעבר לעניין של כסף/משכורת, אנחנו יודעות הרי שגם העניין של הכרה חשוב פה לא פחות. זה קצת כמו אמן שעולה על במה וזקוק לאהבת הקהל. אז למרות שמעצב נמצא ממאחורי הקלעים והעיצוב שלו הוא זה שבפרונט – הוא גם זקוק להכרה ואהבת הקהל באופן מסוים. העידן הדיגיטלי בו אנחנו חיים היום, מאפשר הכרה בצורה יותר מהירה ונגישה, יש לזה יתרונות ויש לזה כמובן גם חסרונות. ואני חושבת שהיום גם סטודנטים ותלמידים הרבה יותר מודעים למה שקורה בשוק כבר תוך כדי תקופת הלימודים.

רינת: אני יכולה להגיד שבמכללת ״אמונה״ כן נוגעים קצת במה שקורה בעולם שבחוץ לאחר הלימודים: הזמינו אותי להרצות על המשמעות של להיות עצמאי מכל הבחינות וזה נפלא לחשוף את הסטודנטיות לדברים כאלה, ולא לוותר על היצירה והאמנות במקביל לבניית עסק. אני רוצה גם להגיד שהאקדמיה היא לא ערובה בכלל למה שקורה בחוץ. מוכשר ככל שתהיה, זה לא קשור לאם יש לך את הערך והביטחון העצמי. כל הדברים הנחוצים כדי לעמוד מאחורי העבודה שלך והיכולת לדרוש תגמול ולהרגיש ראוי. גם אם יש לי את כל הידע המקצועי – אף אקדמיה לא תלמד אותך תחושת מסוגלות וחשוב לעשות את העבודה האישית הזו לבד.

בת-אל: את חושבת שיש מקום לדבר במסגרת תקופת הלימודים על מה שקורה בשוק בחוץ? או להסביר להם על תמחור והתנהלות מול לקוחות?

רינת: היום אנחנו חיים בעולם של תודעה הרבה יותר גבוהה למה שקורה בנפש. אני זוכרת שהיה שיעור אחד שהסטודנטים הגיעו שבורים ועייפים, ופתחנו במדיטציה מרגיעה, במקום ישר לזרוק עליהם ידע מקצועי. התפקיד שלנו זה להסביר להם מה הערך שלהם כמעצבים. זה לא איך לעצב פלייר, זה איך לפתור בעיות. כשהולכים לקנות פיצה – לא נשאל למה משולש עולה כך ולא נגיד למוכר: ״אבל כבר הכנת פעם אחת את הפיצה למה היא באותו מחיר של הפיצה הראשונה?״ אז למה כשמדובר בתוצר שמצריך קריאייטיב וחשיבה, פיתוח ופתרון בעיות לא צריך להרוויח כמו שצריך? אנחנו מנגישי הידע, מייצרי חוויה. ואנחנו יכולים לאפשר את זה בעזרת עיצוב.
והיום לדעתי זה הרבה יותר מדובר. לא מדובר במוצר פיזי כזה או אחר, אלא ערך ויזואלי חשוב, בטח בעולמות המדיה, נראות, בידול וכד׳. וכל זה כדי שיראו אותו באופן ייחודי בעולם.

בת-אל: אפשר לומר שזה לא הערך הויזואלי, אלא הביטוי הויזואלי של כל הערכים שרוצים להעביר. ובמציאות זה השלב הכי קריטי בכל תהליך של כל מוצר, לא משנה איפה הוא נמצא. גם תלמידים וגם מעצבים צריכים להבין את זה. עבודת מחקר יכולה להיות מרתקת, אולם, אם זה לא מתנקז לעיצוב חכם שמבטא את כל זה, לא עשינו כלום. העיצוב הוא השלב שמחבר בין קהל היעד לכל מה שקורה מאחורי הקלעים בשלבי הפיתוח השונים. 

רינת: נכון מאוד. ולשם כך דרושות שיטות המחקר, זה מאוד חשוב. יש משהו בסביבת חממה של מחקר ולימודים, שמאוד מעשיר ומפרה אחד את השני. ודרך זה אני מפתחת את היצירתיות ושוברת תבניות. ואז אפשרי יותר לצאת עם קול ייחודי.

בת-אל: דיברנו על ערכים, על עקרונות ויסודות ועל גישה כללית, מה עוד חשוב לדעתך לפתח במסגרת הלימודים ברמה המקצועית?

רינת: יש כמה דברים שהם בסיסיים בעיניי בלימודי עיצוב, אחד מהם הוא היכולת לתרגל יצירתיות. יצירתיות זה שריר וצריך כל הזמן לאמן את המוח לצאת מתבניות קיימות, כדי להצליח להביא לעולם רעיונות חדשים ועיצובים מקוריים.
עוד דבר מאוד חשוב לדעתי הוא להגיע לתקשורת ברורה עם הצופה. לשם כך צריך ללמוד שיטות מחקר, ללמוד להכיר את קהל היעד ולהעמיק בו, להכיר את עולם הדימויים המוכר לו וכמובן לייצר גם טיפוגרפיה נכונה, ברורה וקריאה.

וכמובן שטיפוגרפיה יהיה הדבר הבא שלי. התפקיד של טיפוגרפיה הוא עצום! טיפוגרפיה היא לא רק הנגשה וקריאות של תוכן, היא יכולה להפוך כל תוכן למושך, מחבר, מרגש ואפילו משנה תפיסות!
פרויקטים כמו "ערברית", עיצוב הגופן "אברהם", הגופן התלת לשוני של דניאל גרומר ב-2014 ועוד – כולם מעידים על הכוח של טיפוגרפיה ככלי עוצמתי לשינוי מחשבה בתחומים שונים.

בת-אל: מעניין. בחירת מקורות השראה נכונים היא גם חשובה. כשאני מדברת עם סטודנטים ותלמידים על השראה, תמיד אעלה מולם את המתח שבין השראה להעתקה. דוגמא שאני אוהבת לתת על השראה זה כיסא האננס של המעצב הספרדי חיימה חיון. ובנוסף, שולחת אותם להתרחק כמה שאפשר מרפרנסים מעולמות של עיצוב, ולקחת השראה דווקא מתחומים אחרים לגמרי, ואז לעשות חיבורים מעניינים.

רינת: יש כלי שאני מאוד אוהבת מתוך ״ארגז הכלים הצהוב, מדריך לגידול רעיונות״ של ורד מוסינזון: זה הכלי של הפלס – לנוע בין ה"מובן מאליו" לבין ה"בלתי צפוי" – שהמסר יהיה ברור וחזק אבל שונה ומפתיע. ואח״כ יש שם כלי של מפתח שוודי, זה אומר שאני לוקחת אותו ומסובבת עוד טיפה ומותחת את הקצוות, אבל לא להתרחק מדי.

מה שמוביל אותי לדבר על איך ניגשים לביקורת עבודות? איך ממשבים עבודה של סטודנט?

בת-אל: אני מרגישה שגם כמרצים אנחנו לומדים כל הזמן, לא רק מהעבודות של התלמידים ומהאנשים שהם (״מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם״). אני לומדת גם איך להיות מרצה. משנה לשנה אני לומדת איך נכון יותר למשב ולהעביר תוכן. אני זוכרת שבשנה הראשונה שלימדתי, תמיד התחלתי בביקורת במה שלא טוב, ומה לא נכון עיצובית. אני ממש זוכרת את הרגע ששמתי לב לזה, והחלטתי שאני משנה את זה בשיח מולם. ומוצאת איך להתחיל בדברים הטובים שרואים בעבודה וגם אם צריך לשנות, לתקן, או להתחיל מחדש – כדאי לתת ביקורת שאפשר לעבוד איתה. אני יודעת שאת עשית איזה שינוי סמנטי במונחים שאת משתמשת בהם, נכון?

רינת: השינוי הסמנטי אצלי התחיל מזה ששמתי לב בסטודיו שלי שהמצב האישי שלי מושפע מהמילים שאני בוחרת. בכל פעם שאמרתי שאני בעומס נכנסתי באמת ללחץ ולעומס, והבנתי כמה השפעה יש למילים על המוח. הרי אם אני מפרקת את זה, עומס בסטודיו זה לא משהו רע, זה אומר שאני בשפע של עשיה שאני אוהבת. אז היום אני אומרת שאני בשפע, שזו מילה חיובית לעומס. ולכן לדעתי אין באמת דבר כזה ״ביקורת בונה״. ביקורת היא בחוויה שלה מילה עם מטען שלילי. גם בכיתה, שיניתי את המילה ביקורת למשוב, והסברתי שאנחנו במרחב של למידה ובהכרח יהיו פה טעויות, ובלי לטעות אי אפשר לגדול.

אני הבנתי שאני צריכה לגדל אנשי מקצוע טובים. התפקיד שלי זה לגדל אותם מהתרגיל הזה לתרגיל הבא, ואבוי לי אם במילותיי אני אגרום למישהו לא לרצות לעסוק במקצוע הזה. אם הם לא טובים, הם יגלו את זה בהמשך במחוזות אחרים. ואין מצב לא למצוא משהו אחד טוב בעבודה שתלמיד או תלמידה השקיעו והביאו. אני חושבת שמי שחושב שתפקידו כמרצה זה לגרום לסטודנט לעיצוב לחשוב בדיוק כמוהו, יש פה אחריות יתר שמזיקה. שפה חיובית מגדלת יותר ואני לא מרגישה שיש לי את הזכות לגזור את דינו של סטודנט שלא ישן כל הלילה, ועובד בשלוש עבודות כדי לממן את הלימודים, ועדיין הצליח להביא תרגיל לתלות בכיתה. אחרי הכל צריך לזכור שאנחנו גם בני אדם.

יש לנו כמובן אחריות מקצועית,
אבל גם אחריות על הלב שלהם

בת-אל: מהמם ומרגש רינת. צריך גם לומר שאם אנחנו לא טובים בקורס אחד, זה לא אומר כלום על יכולות וכישרון בקורסים אחרים. ולא צריך להיות טובים בהכל. ובכלל, תקופת הלימודים זו ה-מסגרת להתנסות בכמה שיותר דברים ולמתוח את הגבולות בעשייה העיצובית שלנו וגם להיכשל בדרך. אני אעריך הרבה יותר תלמיד שאזר אומץ לשים בצד עבודה שלא מצליחה להתרומם, והביא משהו ראשוני ובוסרי אבל חכם יותר. זה הרבה יותר מלמד ומפתח מאשר להגיש משהו שכביכול שלם יותר במעטפת החיצונית, ובמסגרת התהליך זז רק קצת ימינה קצת שמאלה. יש חשיבות לתהליך שסטודנט עובר עם עצמו מול עצמו ומול העבודה שלו. 

בת-אל: בתור מי שנעה על שתי המשבצות האלו של בין מעצבת למרצה – האם את מרגישה שיש יותר שיפוט עצמי בעבודה מול לקוח, כשאת יודעת שאת גם מלווה תלמידים? יש צורך לשמש דוגמא אישית? האם מתעוררת תסמונת המתחזה?

רינת: תסמונת המתחזה זה משהו שחייב לעבוד עליו וזה לא קשור לעיצוב. כשאת מגיעה למקום של השלמה, אז מה שאת משדרת ללקוח זה מה שתשדרי לסטודנט. זה אפילו יכול לשרת אותי מול לקוח – אני יכולה להשתמש בזה שאני מרצה, יש לזה אינפוט כי אני בעלת סמכות בתחום הזה. כמובן זה לא צריך לבוא ממקום של להוכיח משהו. ומול הסטודנטים יש לנו כמובן אחריות מקצועית, אבל גם אחריות על הלב שלהם. 

בת-אל: נראה לי שיהיה יפה להתכנס לסיום עם המשפט הזה שאמרת: ההבנה שיש לנו אחריות לא רק על הידע המקצועי אלא גם על הלבבות שלהם, ולא רק ברמה של בני אדם מול בני אדם. אלו שני דברים שקשורים אחד בשני. כי בעבודת עיצוב/יצירה ובמיוחד בלימודים  – אני מביאה את עצמי ואת הבטן שלי לתוך העבודה, ואם משהו שם שבור, אי אפשר לקבל תוכן ולא לתת. 

רינת: בדיוק. אנחנו דמויות סמכות עבורם, והם צריכים לסמוך עלינו שנעזור להם לגדול. 

אז במה נסיים?

רינת: בזה שהיה לי ממש כיף ואפשר עוד להמשיך שעות לדבר על הנושא הזה!

בת-אל: ואולי גם נאחל בהצלחה לכל הסטודנטים וגם לכל המרצים והמרצות. ביחד.

לקריאת המאמר במגזין הפורמה: https://www.magazine.forma.co.il/designeducation/