חלקים מתוך סמינר שהוגש יחד עם אלעד מדן לד״ר אורי ברטל | קורס עיצוב עכשווי
התוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית, בצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים.
פונטים שונים – פרסונות שונות
משחר ההיסטוריה חיפש האדם את צורת האותיות הנכונה ביותר כדי לתקשר עם סביבתו.
הכתב משמש כנושאן של המילים. הוא מציג את המילים ביעילות לטובת הקורא כך שהנ"ל יוכל לקרוא באופן שוטף וללא מאמץ כדי לפרש אותן. ישנם מקרים בהם מתייחסים לכתב כ'בלתי נראה', בבחינת כך שהוא אינו אמור להשפיע על קריאת המילה וחווית הקריאה הכוללת.
ביאטריס וורד תיארה בצורה יפה במאמרה 'גביע הקריסטל' את היחס בין הכתב למילה עצמה והשוואתה אותו ליחס שבין כוס היין ליין עצמו – תפקידה להציג אותו, להכיל אותו ולאשר את השימוש בו אולם היא אינה מתערבת ומפריעה להווייתו ולתוכנו.
אנחנו חיים בעידן שבו העולם מלא בסוגי כתב ואותיות. אנחנו רואים אותם בכל מקום – בתחנת האוטובוס, מסעדות, שלטי חוצות, מוצרים, המקלדת שאנו כותבים בה, הפלאפון הסלולארי – בכל גודל, סגנון והקשר.
גם אם אנחנו לא דוברים את השפה ולא מבינים את הכתוב – צורת האותיות יכולה לתקשר איתנו ולהעביר לנו מסרים. צורת האות יכולה לגרום לנו להבין אם מדובר במידע רישמי וחשוב, אם אנו ניצבים לפני סכנה או אם מדובר במרחב של ילדים.
לפונטים שונים יש פרסונות שונות היכולות לייצר אמון או חוסר אמון, לתת לקורא ביטחון או לגרום לטעם של מוצר להרגיש טוב יותר.
גופנים מעוררים זכרונות, אסוציאציות וחוויות רב חושיות. הם יכולים לשנות את משמעויות של מילים, את הטעם של האוכל שלנו ולעורר תגובות ריגשיות.
הפונט יכול לשנות לגמרי את המשמעות של מילים.
כמעצבים גרפיים חלה עלינו חובה להבין ולדעת את האחריות שלנו כ"מספרי הסיפור" דרך הפונט.
המעצבת הגרפית שרה הנדמן מתמחה בחקר האופן שבו גופנים משפיעים עלינו כצרכנים, על הבחירות שאנו עושים. לטענתה פונטים צועקים את מה שקורה בתוך האריזה והם שגורמים לנו לשלוח את היד ולבחור במוצר, ולייצר לעצמנו אשליה שלמה של החוויה. הפונט יכול לשנות לגמרי את המשמעות של מילים. כמעצבים גרפיים חלה עלינו חובה להבין ולדעת את האחריות שלנו כ"מספרי הסיפור" דרך הפונט. אם, בדרך הטיפוגרפיה, אנו מייצרים אשליה שסיגריות זה קול ומגניב, אנחנו חוטאים לתפקידנו.
פונטים עובדים קצת כמו בגדים, הם מייצרים את הרושם הראשון. כשמישהו מדבר אלינו אנחנו פחות מתעמקים במילים שנאמרות אנחנו בעיקר מקבלים את המסר מהטונציה, משפת הגוף והבגדים שהוא לובש.
אבל לא רק האותיות מעבירות מסרים, גם הרווח הוא חלק בלתי נפרד מהפונט – מיה סינלי, פרופסור לאמנות ועיצוב ומנהלת גלריית האמנות של ועדת הנשים במכללת דיפנס בדפיינס, אוהיו, מצביעה על העובדה שגם הרווח חשוב לא רק בגלל הניראות והקריאות אלא כי רווחים שונים יכולים לשנות את המסרים שהפונט מנסה להעביר.
לא משנה מה נבחר או נעשה הפונט שולח מסרים לתת מודע שלנו.
כך או כך, הבחירה בידינו האם לפרש את המסר שהפונט מעביר לנו או להתעלם ממנו לחלוטין ולקרוא רק את משמעות המילה הכתובה עצמה. אולם לא משנה מה נבחר או נעשה הפונט שולח מסרים לתת מודע שלנו. המומחה לנוירולוגיה ד"ר דויד לוויס מתאר את הכתב ככזה ש"מתחבא מול העיניים". ומעביר מסרים בצורה 'סופרלימינלית', כלומר – העברת מסרים תוך שימוש בסף תשומת הלב הדרוש. זהו ההפך מצורה סאבלימינלית אשר משמעותה- העברת מסרים בתת מודע ללא תשומת לב. צורת העברת מסר סאבלימינלית מוכרת הינה פרסום בסרטי עבר אשר הכילו פרסומות סמויות שהשפיעו בצורה בלתי מודעת על אנשים והיוו מעין 'שטיפת מוח'.
הקוסם וינס גאדיס מסביר במאמר 'אומנות האשליה הכנה' כי מיומנות הקוסם היא לא בכך שיש לו מהירות מיוחדת אלא בכך שהוא מסיט את תשומת ליבם של הצופים למקום הרצוי לו תוך כדי שהוא מבצע את הפעולה הרצויה.
מילים כתובות גם הן כמו קסמים, הן מסיחות דעתך מן הכתב עצמו ומרכזות את תשומת ליבם של הקוראים והקוראות במשמעות אותה הן נושאות. צורת הכתב וקסמים הם שני דברים המתרחשים לנו מול העיניים אולם שניהם לעיתים מרגישים לנו בלתי נראים. דבר זה נקרא עיוורון חלקי בבחינת כך שאנחנו עיוורים למה שאנחנו לא שמים אליו לב.
אם כך, כיצד על מעצב לבחור את הגופן?
יש לא מעט מידע על התאמתם של פונטים מסוימים לסוגים שונים של ספרים. לעתים קרובות הבחירה מבוססת על שיקולים "פיזיולוגיים": נהוג לחשוב שפונטים "מסודרים" טובים יותר לקריאה רציפה, או שפונטים בעלי ניגודיות גבוהה מתאימים לספרי לימוד וכו'. אולם, מחקרים מראים שהמוח האנושי טוב מאוד ביכולתו להתאים את עצמו להבדלים בין גדלים וצורות, ולכן יש לו אפשרות לקרוא רציף במגוון רחב של גופנים. אם כך, בחירת הגופן פחות נקבעת לפי הפיזיולוגיה מכפי שהיה נהוג לחשוב.
האם זה אומר שהבחירה לא חשובה? כלל לא. אכן, אין "סיבות פיזיולוגיות" לבחור בחליפה רשמית על פני מכנסי טרנינג (למעשה מכנסי טרנינג עשויים להיות נוחים יותר). אף על פי כן, אדם שמגיע לארוחת ערב משובחת במכנסי טרנינג טועה: התחפושת שולחת הודעה שגויה.
איזו מין הודעה שולח פונט?
אווה ברמברגר ערכה סדרה של מחקרים מעניינים בנושא זה. היא ביקשה מהמשתתפים להסתכל על מספר גופנים 2 ולהעריך בסולם מ -1 עד 7 את תחולתם של מאפיינים כאלה כמו "זול", "קר", "בטוח", "מרושל" וכו '. היא גילתה שלגופנים יש "אישיות" יציבה: לדוגמא Black Chancery הוא "אלגנטי", Arial הוא "ישיר" ו- Comic Sans הוא "ידידותי".
עוד יותר מעניין היה ניסוי נוסף: ברמברגר נתן למשתתפים טקסט עם סוגי גופנים שונים וביקש מהם להגיב על התאמת הגופן שנבחר עבור הטקסט.
האם המאפיינים של הגופנים צבעו את הרושם של קוראים לגבי הטקסט? התשובה מסובכת. לא הייתה תלות מובהקת סטטיסטית במאפייני הטקסט המדווחים על הפונט, למעט חריג אחד חשוב: "רצינות" הטקסט שנקלטה בחוזקה הייתה תלויה בגופן שנבחר, כאשר Times New Roman העניק לטקסט את ההילה החזקה ביותר של רצינות. לעומתו, Counselor Script, פונט קליגרפיה, בעל ההשפעה הפוכה החזקה ביותר.
ההשפעה תלויה בטקסטים עצמם, כמו גם במגדר ובדמוגרפיה של המשתתפים. התוצאות הללו מעידות שגופן אכן שולח הודעה לקורא, ובקנה מידה אחד (רצינות לפחות) הוא משפיע על המסר של טֶקסט.
ארול מוריס פרסם סדרה בת שני חלקים בבלוג של ניו יורק טיימס בעקבות ניסוי יוצא דופן שתוכנן על ידי בנג'מין ברמן. מוריס ביקש מקוראיו לספר האם הם מסכימים או לא מסכימים עם פסקה מסוימת בנוגע לסכנה שכדור הארץ יתנגש באסטרואיד בגודל קילומטר. מבלי לדעת, הפיסקה הוצגה לכל צופה באחד מחמישה גופנים שונים, שנבחרו באקראי: Baskerville, Computer Modern, Georgia, Helvetica, Comic Sans ו- Trebuchet. מספר התשובות (45 אלף!) הופך את התוצאה למעניינת ביותר.
ברמן סיווג את התשובות החיוביות עם חמש נקודות ל"מסכים/ה מאוד", שלוש נקודות ל"מסכים/ה במידה מסוימת" ונקודה אחת ל"מסכים/ה במידה מועטה", ובדומה לתגובות השליליות. באיור 1 ניתן לראות את ההבדל בין רמות ההסכמה כפי שהוגדר על ידי ברמן. כפי שניתן לראות, גישתו של הקורא תלויה בגופן הנבחר.
ניתן לטעון כי "אמינות" הטקסט קשורה ישירות ל"רצינות "הנתפסת שלו, ותוצאות הניסויים של ברמברגר ומוריס מאמתות זאת.
הגופן כסמן זהותי
בניגוד לאמונה שלכל עם שפה ומוצא שורשיים ועתיקים משלו, עומדת התפיסה המודרניסטית הטוענת שהשילוב בין התפתחות הקפיטליזם, טכנלוגיית הדפוס וגיוון השפות שאפיין את רוב האיזורים המאוכלסים הביא לעלייתה של הלאומיות, ובכך – גם את תיקנון השפה הלאומית הכתובה.
תחת השפעות הקפיטליזם הדפוס עבר תהליך של סטנדרטיזציה ותיעוש מאז המאה ה-16 – בה הומצא מכבש הדפוס ובה גם ניטש הקרב בין הכנסיה הקתולית לפרוטסטנטית. הכנסיה הקתולית כתבה בכתב אות רומית ובשפה הלטינית – שפת הדת, והפרוטסטנטית החלה לפרסם ב-blackletter ובשפה הגרמנית, ובכך סייעה לפרק את הציבור המדומיין של דוברי הלטינית הקתולים, דרך פניה לשפת האם של קוראיה. בתוך כך – במאה ה-18 עליית הלאומיות אימצה את ה-blackletter בתור הכתב הרשמי של גרמניה המאוחדת.
אך התפיסה שסגנון אות יכול להעביר רעיון זהותי קודם את ימי מהפכת הדפוס – ביוון וברומא של המאות ה-2-3 לפנה״ס אותיות בעלות תג (serif) נחשבו כמיוחסות לאימפריה. וכאלו ללא תגים (sans serif) – יוחסו לרפובליקה.
בתקופת הרנרסנס נוצרו סגנונות אות רבים שבעת עליית הלאומיות במערב אומצו ע״י טיפוגרפים מודרניים ו׳נטענו׳ בתוכן תרבותי לאומי ספציפי – סגנון הפרקטור (המבוסס על הבלקלטר) בגרמניה, גרמונד בצרפת, בודוני באיטליה וקסלון באנגליה. האלפבית הדומה נבדל בסגנונות שונים בין לאום ללאום ע״מ לייצר ייחוד חזותי לשפתה ולתרבותה של כל אומה.
תנועת נגד לכך התהוותה משנות ה-20 של המאה ה-19 כשמעצבי אותיות חדשים, שהבולטים בינהם מזרם הבאוהאוס, ביקשו לחסל את המאפיינים הלאומיים של האותיות. מהלך זה הונע מתוך הרצון לאפשר לסגנון הכתב להתאים לתוכן יותר מאשר לזהות מקורו, ובכך לסגל סגנונות אוניברסליים ובינלאומיים יותר. אך למרות זאת, נראה שמעצבי האותיות המשיכו להחזיק ברעיון שסגנונות האות השונים מביעים ׳פרסונות׳ או סוגי אופי שונים. בכך אולי רמזו שאפילו לאחר הפשטת המטען ההיסטורי והתרבותי מהאות – לא ייתכן סגנון דפוס שאינו טעון רטורית או זהותית כלל.
גופנים מסמני זהות בתרבות העברית
בדומה למקום שתפס בתהליכי התעוררות לאומיים של עמי אירופה, הדפוס שיחק תפקיד מרכזי בעליית הציונות על זרמיה השונים. מאז הופיעה אות הדפוס העברית הראשונה ב-1475 ועד ראשית המאה ה-20 התבססו גופנים עבריים על אחד משני סגנונות הכתיבה שנמצאו בכתבי יד אירופיים מימי הביניים: הסגנון הספרדי והסגנון האשכנזי.
גופן פרנק ריהל שפותח בין השנים 1908 ל-1910 ראשית יועד לתפקד כחלופה מרעננת טכנית, אך שמרנית מבחינת הלכה, לאותיות דפוס מסורתיות ששימשו להדפסת כתבי קודש באירופה באותה תקופה. צורת האות הייחודית שיוותה לפרנק ריהל מראה של ׳גופן ללא היסטוריה׳ בעיני מנהיגי הציונות לסוגיה. סוג אות שנבדל מהדפוס האופייני לבתי המדרש מחד, אך גם מהכתבים המאפיינים את תנועת ההשכלה מאידך. בכך הפך בד בבד לגופן ׳הבית׳ של ציבורים וזהויות שונים בציונות – מדתיים עד חילוניים גמורים. על אף השפעותיו ה׳זרות׳ מרוח ה'אר-נובו' ונועזותו היחסית בתחום השמרני של האות העברית – היה ה'פרנק-ריהל' לגופן השכיח ביותר בעברית מאז ועד היום.
משנות ה-20 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20 התפתח עיצוב הגופנים העבריים בשני אפיקים. אחד החיה את סגנונות הכתיבה ביד, כמו בעבר, אך באיכות טיפוגרפית גבוהה יותר, ואילו השני הוליד גופנים גאומטריים סנס-סריפיים נטולי תגים או עוקצים, מופשטים ולא מעוטרים, שהושפעו מזרמים מודרניסטיים כדוגמת ה'באוהאוס' או ה'דה סטייל'.
בשנות ה-50, העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, רוח הזמן היתה של התחדשות ויצירה. בבתי הדפוס, שהדפיסו עוד ועוד עיתונים, ספרים ודברי דפוס, נזקקו לגופנים חדשים. לצד היקפי ההדפסה הגדולים עלה הצורך לבטא באמצעות הכתב את התחייה התרבותית ואת הקשר המחודש של העם לארצו.
בין השנים 1958-1954 הופיעו חמישה גופנים חדשים: 'דוד', 'הצבי', 'קורן', 'הדסה', ו'נרקיס בלוק'. המעצב הנודע צבי נרקיס כתב לימים, כי הוא רואה בהופעתם של הגופנים החדשים בתוך שנים ספורות בלבד, את אחד האירועים החשובים בתולדות הטיפוגרפיה העברית.
כניסת המחשב לתעשיית העיצוב הביאה איתה מיידיות טכנולוגית, ובעקבותיה שפע של גופנים
כניסת המחשב לתעשיית העיצוב הביאה איתה מיידיות טכנולוגית, ובעקבותיה שפע של גופנים. כיום ישנן מספר חברות לעיצוב גופנים ומספר רב של מעצבים, המציעים מבחר הולך וגדל של גופנים דיגיטליים. לאור ההתפתחות הטכנולוגית המאפשרת טיפוגרפיה חיה באינטרנט, שוקדות חברות אלו על פיתוח גופני רשת בנוסף לגופני דפוס.